השבוע רצתי עם חבר שסיים מרוץ של 100 ק"מ ב- 3 ימים. כשהוא סיפר על הריצה, חשבתי לעצמי שהוא לא שפוי (או כמו שאומרים היום, לא אפוי לגמרי…). איך יש לו מוטיבציה לרוץ כל כך הרבה? עזבו את המרחק של המרוץ, הוא רץ כמה אלפי קילומטרים באימונים המפרכים לקראת האירוע.
ואז חשבתי על זה שיש שני סוגים של מוטיבציה. יש מוטיבציה לטווח הקצר – כזו שצריך אותה כדי ללמוד למבחן גדול או לנסיעה של שבוע- שבועיים שיש בה הליכה מרובה. צריך לאסוף את המוטיבציה הזו, למלא שק גדול ואז לפרוק אותו וזהו… לא צריך יותר.
לעומת זאת, יש מצבים בחיים, ולא מעט כאלה, שבהם צריך מוטיבציה מתמשכת, כזו שמתקיימת עוד ועוד, שנמשכת על פני שנים. ברור שמוטיבציה ארוכה כזו לא נשארת יציבה, יש בה ירידות ועליות, אבל היא כל הזמן נוכחת… זו המוטיבציה שצריך בגידול הילדים – היא נדרשת פחות בתקופות מסוימות, אבל ברגעים שאנחנו שוקלים לשלוח אותם לאימוץ, אז צריך אותה בכמויות עצומות. זו המוטיבציה שצריך בשביל לשמר מערכת יחסים (זוגית, חברית, אחרת…) וזו בהחלט המוטיבציה שצריך כדי לשמור על אורח חיים בריא. כשהימים מסודרים ואין יציאה מהשגרה, היא נדרשת על אש נמוכה וכשנוסעים לחו"ל או כשרבים עם בן הזוג או כשנמאס מהעבודה, היא נדרשת במינון גבוה. כך או כך, צריך את המוטיבציה הזו כל הזמן, לאורך זמן.
מה הדלק למוטיבציה המתמשכת? מה מאפשר לה להיות כזו? אני חושבת על זה הרבה… אין ספק שזה צריך להיות בתחום שהוא מאד חשוב לנו, שנמצא במקום גבוה בסדר העדיפויות. לפעמים צריך את האנשים הנכונים בסביבה כדי לעזור לתדלק אותה. היא חייבת להיות משהו מבפנים, בתוכנו, שבוער כל הזמן (גם אם בעוצמה משתנה)…
אם אתם רוצים שהמוטיבציה תהיה ארוכת זמן, היא צריכה לדרוש מכם מאמץ כזה שאתם יכולים להתמיד בו. אם אתם בוחרים בצעדים קיצוניים, שדורשים המון מוטיבציה בבת אחת, היא תיגמר מהר ויעבור זמן עד שתוכלו למצוא אותה מחדש.
כמו בריצה, כדי לרוץ למרחקים ארוכים, צריך לרוץ לאט…
סופ"ש מקסים