מסיבת פרישה

"פורשת"

זו ההודעה שקיבלת ממנה. אחרי יותר מחצי שנה ויותר מ- 10 ק"ג שנפרדנו מהם, תקופה קשה וזה מה שהיא הרגישה.

מצד אחד, הבנתי אותה. זה לא קל… להתמודד עם האוכל, להתאמץ, לתכנן מראש, להכין, להימנע. זו עבודה!

מצד שני, אפשר לפרוש? לא באמת. אפשר לאכול טוב ואפשר להפסיק לאכול טוב. אפשר לאכול מעט ואפשר לאכול הרבה (ואפשר גם לאכול בינוני, לא הרבה ולא מעט. אפשר לאכול בריא ואפשר לאכול ג'אנק. אפשר להיות צמחוני או טבעוני או אוכל כל. אי אפשר להפסיק לאכול! לא באופן מוחלט… אם חיים, אז אוכלים ולהיפך.

אי אפשר להפסיק לחשוב על זה. אפשר להדחיק, אפשר להכחיש, אפשר לנסות להתעלם, אבל זה שם כל הזמן. מה אכלתי, למה אכלתי את זה, השמנתי, לוחץ לי בבטן, אין לי מה ללבוש, שום דבר לא עולה עלי, לא רוצה להסתכל בראי – מעטים האנשים שאני מכירה שהמחשבות האלה לא ליוו אותם בשלב כזה או אחר בחייהם. אני לא אומרת שכולם צריכים לשקול אותו דבר, חס וחלילה! כל אחד צריך לשקול במשקל שנוח לו להיות בו ואצל כל אחד המספר הזה שונה. אבל אנחנו חיים בעולם שאי אפשר להתעלם מאיך שנראים ואי אפשר להתעלם מאיך שאוכלים. אם אתם מתעקשים ורוצים להתעלם מאיך שאתם נראים, אז אי אפשר להתעלם מאיך שאתם מרגישים ומהבריאות שלכם.

אז היא באה ותהיתי אם לעשות מסיבת פרישה – מה השגת עד עכשיו? איזה שינויים עשית? מה עוד היית משפרת? אבל אחרי כמה דקות היא הבינה לבד שפרישה היא ויתור ולפעמים ויתור יותר קשה מהתמודדות (לא תמיד, לא בכל תחום, אבל במקרה הזה, זה נכון).

ושמחתי בשבילה והייתי גאה בה שהיא נשארת ושהיא ממשיכה להתאמץ.

ברור שיהיו עוד משברים כאלה. המשברים הם חלק מהדרך. אבל כל משבר וכל יציאה ממשבר זו מדרגה שטיפסנו עליה ולמדנו ממנה וכשנפגוש את המדרגה הזו שוב, יש סיכוי שיהיה לנו קל יותר לטפס עליה, שהיא תרגיש נמוכה יותר.

רצתי אתמול במסגרת מרתון זבולון (ותודה רהב שקד על הארגון) וכשהייתי בעליה והיה לי קשה, חשבתי עליה (קורה הרבה שאני חושבת על ה"אנשים שלי" כשאני רצה) וחשבתי על זה שכל ריצה מלווה במחשבה של לפרוש, לעצור. כל אחד ממשיך מהסיבות שלו… עם האכילה וההתמודדות איתה זה די דומה. זו דרך שצריך לעשות. אפשר להאט, לצבור כוחות ולחזור לקצב, אבל בשלב מסוים צריך להמשיך, כי בסוף מחכה יעד ששווה להגיע אליו…